ארבעה דברים שלמדתי מהעבודה ב-Studio Praktik

היום אני מסיים תקופת עבודה ב-Studio Praktik, וכמו בכל החלטה מקצועית שאני עושה, עשיתי עם עצמי הרבה דיונים עד שהגעתי להבנה הזו. גם מבחינת התזמון, גם מבחינת אופי העבודה, גם מבחינת שאיפות ושכר. הגעתי ל-Praktik ממש במקרה, למען האמת. הייתי בתקופה של חיפוש עבודה, וחברה טובה בשם שיינה, שעבדה עם הסטודיו במסגרת העבודה השוטפת שלה ב-RapidUI, ראתה התאמה מעניינת ביני לבינם. בלי מודעת דרושים לפני, בלי רצון ספציפי של הסטודיו לגדול. פשוט אינטרו ומחמאות (כנראה) לבוס העתידי שלי – שגיא שטרן. משם הגעתי לריאיון עבודה, שגם הוא לא היה ממש באווירה פורמלית. בדיעבד זה מאוד משעשע, כי חודש לפני שהתקבלתי לסטודיו, הרצאתי בירושלים על ׳איך לשגר חלליות קטנות?׳, ובאחד הטיפים שם אני ממליץ להיכנס מהחלון, לא מהדלת. זה מוטיב חוזר אצלי בקריירה וגם הפעם הוא עבד.

עשיתי shift די רציני מעבודה כפרילאנסר (לא במשרה מלאה, אלא במקביל ללימודים בשנקר) לעבודה בסטודיו כחלק מצוות. אחרי הלימודים רציתי להתפתח וללמוד מאחרים. כשאתה מתחיל ישר כפרילאנסר אתה בעצם האיש הכי חכם בחדר, וכמעט אין אתגרים או הבנה לאן עוד אפשר להגיע (זו כמובן אימרה קיצונית, אבל הבנתם). זה עוד לפני שדיברנו על הבדידות שבפרילאנס (שיכולה להיפתר בחללי עבודה קטנים ומשותפים, בגדול). בהתחלה היו לי קשיי הסתגלות מסוימים בסטודיו. אם לפני כן נדרשתי להיות האיש בפרונט, שגם מלהטט בין איש המכירות, המזכיר והמעצב, אז פה כל השיט הלוגיסטי לא נגע בי, למעשה. זה היה מדהים. כל מה שהצטרכתי לעשות היה לעצב וכמה שיותר. השינוי הזה דרש בערך שבועיים של הסתגלות ולאט לאט יכולתי להרפות מההתנהלות מול הלקוחות ולהשאיר את כל השיט הזה לאנשים אחרים בסטודיו. החלטתי לזקק בפוסט הזה 4 דברים שלמדתי מהעבודה ב-Praktik:

איך לעצב בצוות

אחת היכולות שהיו חסרות לי במיוחד היא לדעת לעצב בצוות. לדעת מתי לומר שאני לא יודע לעשות משהו, להתייעץ כשצריך, לעשות פינג פונג מחשבתי. הרבה זמני למידה התקצרו כשיכולתי פשוט לזרוק שאלה ל-open space של המשרד ותוך שניות אחד העובדים זינק אליי עם הפתרון המדויק. בתקופה קצרה יחסית, מהירות העבודה שלי הכפילה ושילשה את עצמה. במקום להתברבר בסרטוני יוטיוב ארורים עם פתיחה של עשר דקות, בסטודיו הכל היה פשוט יותר. פתאום התסכול מתפזר בחלל, בין אם לקוח לא אהב את מה שעשית או בין אם תוכנה במחשב החליטה לנסות להתאבד. ההוויה הצוותית נותנת הרבה אוויר (וזה תלוי כמובן בחומר הגלם האנושי), דבר שחסר לי מאוד כעצמאי.

צילום: טל סולומון ורדי
לפעמים בהפסקות הייתי הולך לצלם בפילם.  צילום: טל סולומון ורדי

איך לנהל עובדים ולתת ביקורת

זינקתי על העבודה ב-Studio Praktik כי התלהבתי מאוד מהספקטרום הרחב, מתאגידים וסטארטאפים ועד סרטי דוקו מוצלחים. זה הזכיר לי את אופי העבודה שלי בפרילאנס והגיוון הוא לא דבר של מה בכך. רוב הסטודיואים בארץ עוסקים בתחומים מצומצמים והלקוחות הפוטנציאלים יודעים פחות או יותר מה לקבל. ב-Praktik תופרים חליפה ספציפית לכל לקוח חדש שנכנס למשרד.

ריאיון העבודה התקיים בסוף יום עבודה, ובדינמיקה של שגיא עם יתר העובדים היה משהו מאוד רגוע. מעין תת־תדר כזה. בהמשך התברר לי שמדובר בתדר שמאפשר להספיק את כל המשימות ביום עבודה נורמלי של 9 שעות, בלי להיכנס כמעט לשעות נוספות ושחיקה מוגברת. כל התקופה שלי ב-Praktik התבוננתי ולמדתי משגיא איך לנהל עובדים. זה הזכיר לי מאוד את המנצח ליאונרד ברנשטיין ז״ל כשניצח עם ראשו בלבד  על התזמורת. זו אנלוגיה מדויקת לאיך בוס צריך להתנהל עם עובדים, רק במבטים. בלי להשתגע, בלי לאבד את זה, רק לדבר בעיניים ואז הקליק הזה בראש מתחבר לידיים ומייצר את קסמי העיצוב הנדרשים. זו גדולה של אדם. קחו לכם כמה דקות לקטע המדהים הזה.

לא לפחד ליזום בתוך המסגרת

בשיחה הראשונית שלנו, שגיא מאוד רצה שנרים יחד מגזין עיצוב והשראה דיגיטלי למהדרין. הוא קלט את הזיקוק שיש לי בעיניים כשמדברים על יזמות, הבין את המוטיבציה שלי להזיז דברים (שוב, מתחבר ל׳חלליות קטנות׳) והחליט למנף אותה. אני לא מכיר הרבה מעסיקים שנותנים לעובדים שכר על ליזום פרויקטי צד בחברה שלהם, במקביל לעבודה שוטפת עם לקוחות. זה קורה בעיקר בתאגידים כמו גוגל שיכולים להרשות לעובדים שלהם מבחינת זמן. פה זה היה ממש במסגרת העבודה וכמעט התרומם. בסופו של דבר המגזין עדיין לא קם, אבל אני מאמין שהוא יתרומם אחרי שנייצר צוות סופרגרופ מכל מיני דיסיפלינות. בשיחת הסיכום, הסכמנו שיש מקום לשיתוף פעולה עתידי והדלת נשארת פתוחה, זה ריגש אותי מאוד.

בכל פעם שהצעתי רעיון חדש, שגיא קודם כל אמר ׳כן׳. להחיות את הניו-מדיה? כן. להכין מוצרים עצמאיים של הסטודיו? כן. להרים הפקות צילום עם צלם מקצועי? כן. לפתוח ספוטיפיי למשרד? כן.
רשמתי לעצמי בראש, שאם אי־פעם אהיה בוס, אזכור לתת לעובדים איתי ליזום מיני־פרויקטים כל הזמן. זה מגביר תשוקה אוטומטי ומזין את העבודה השוטפת.

דוכן הסנדוויצ׳ים ברח׳ וושינגטון. המוכרת תמיד קראה לי ׳ממי׳. צילום: טל סולומון ורדי
דוכן הסנדוויצ׳ים ברח׳ וושינגטון. המוכרת תמיד קראה לי ׳ממי׳. צילום: טל סולומון ורדי

להבין מה אני לא אוהב לעצב

למדתי מה אני לא אוהב לעצב, וזה לא פחות חשוב מלדעת מה אני כן אוהב. אני לא אוהב לעצב חומרי מרקטינג (שיווק) – באנרים, ברושורים, כרטיסי ביקור, מסמכים, מצגות. עבדתי עם תאגידים מאוד גדולים, אבל לא על הליבה שמעניינת אותי – לייצר מוצרים. התשוקה שלי שם, בחיבור הזה בין אנשים לבין מוצרים דיגיטלים. שם הרוח שלי נושבת בשנתיים האחרונות. בנוסף, הבנתי שאני לא איש של חברת פרויקטים, אלא של מוצר אחד. קשה לי עם רומנים קצרים, אני איש של מערכות יחסים ארוכות. רוצה לשים את הלב במקום אחד ולתת לו לגדול. להתפתח, לשפר, לזקק, להציע דברים חדשים. לרקוד בתוך המסגרת. ב-Praktik לצערי כמעט ולא נגעתי בחווית משתמש, וזו הסיבה העיקרית שהחלטתי לעזוב. הבנתי שבגיל 27 אני מוכרח לממש את עצמי באופן מלא, ולהיכנס בין היתר בול לסטטיסטיקות של דור ה-Y. חברי הרוקרים מעבר לים כבשו בגיל הזה את העולם (ומתו, לצערנו), ומה איתי? עכשיו תורי להגשים חלומות ובכל הכוח.

מה הלאה? לוקח חודשיים לחשוב, זה הזמן שהקצבתי לעצמי. אולי מסע בעולם, אולי לממש את חלומות היזמות, אולי למצוא עבודה מהממת. למרות שפרידה תמיד כואבת, אני מסיים ב-Praktik עם אנרגיות טובות ותחושה שלא נטשתי ספינה טובעת, אלא תרמתי את חלקי לסטודיו בצורה הכי טובה שיכולתי. מקווה שהדברים שהרמתי ישארו והאנרציה שלהם תסחף דברים מרתקים. תודה ענקית לשגיא, גל, יונתן, לינה, אלעד, גיתית וזוהר. אתם מהממים.

נו, ואיך אפשר בלי פלייליסט בספוטיפיי? תנו פליי:

תגיות: Studio Praktik

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *